עקבו אחרינו:
בטוקר
למכירה: המרחב הציבורי
למכירה: המרחב הציבורי
עודכן
13:19 06/11/2007
יוסי גורביץ, צרכנות נענע 10
למי זה משנה אם יהיו או לא יהיו שלטים באיילון? לכולנו, כי זה לא ייגמר באיילון, כי זה לא יכול להגמר שם
המפרסמים מנסים למלא דלי חסר תחתית(stoc.xchg)
לפני כשנה, בדצמבר 2006, פסק בית המשפט כי פרסומות הענק בנתיבי איילון מנוגדות לחוק, האוסר על הצבת פרסומות בכבישים בין-עירוניים. בפסק דין מתון, שלא דרש פיצויים ממפירי החוק, הורה בית המשפט להסיר את הפרסומות בתוך שנה, כלומר בעוד כחודש. ישנן שורה של חברות פרסום ששילמו במשך שנים סכומי עתק על מקום הפרסום האסור הזה, והן לא עמדו להפסיד את הנקודה המרכזית הזו ללא קרב.
בימים האחרונים עלתה אל סדר היום הציבורי סוגיית שלטי החוצות המוצבים בדרכים הבינעירוניות. זאת לאחר שבשבוע שעבר התכנסה ועדת הכלכלה של הכנסת על מנת לדון בהצעת החוק שיזם ח"כ הכנסת יורם מרציאנו, שעיקרה שינוי בחוק הדרכים (שילוט) התכש"ו 1966 האוסר על הצבת שלטי חוצות בדרכים בינעירוניות. הצעת החוק, אשר עברה בקריאה טרומית, נדחתה על ידי ועדת הכלכלה וחזרה אל שולחנו של משרד התחבורה, אשר מתבקש כעת להכריע באם הצבת שלטי החוצות בדרכים בינעירוניות תסיט את תשומת לבם של הנהגים בכבישים וכרוכה בסיכון בטיחותי. כסף, פרסום, שטחים פתוחים והשלטים בדרך הביתה: בוויכוח החם של העונה, מתנצחים הארגונים הירוקים וחבר הכנסת מרציאנו על עתידו של המרחב הציבורי. הוויכוח, בניגוד לצפוי, דווקא מורכב.להמשך הכתבה »
ועדת הכנסת הוציאה את הצעת החוק של מרציאנו לשחיטה בסוף חודש אוקטובר. זה אומר שההצעה שלו לא תעלה שוב בחצי השנה הקרובה. אבל הכנסת מלאה בחברי כנסת פעלתנים, שליבם מדמם כשחברות פרסום מפסידות, כך שסביר מאד שהצעות חוק דומות להחשיד – אחת כבר בהליכים – תועלנה בקרוב.
למה לא שמעתם על כל זה, אגב? כי לרבות מחברות הפרסום יש נתחים שמנים גם בכלי התקשורת, ובעוד שאף אחד לא ינסה לצנזר כתב שיכתוב דברים לא מחמיאים על ראש הממשלה, היחס לאליעזר פישמן (שיש לו אחוזים בשורה של חברות פרסום וגם ב"ידיעות אחרונות") ושאר עמיתיו ל-18 המשפחות שונה משמעותית. כאן, כבר נכנסת הרבה צנזורה עצמית.
הצורך הנואש בגירוי
פרסום
מדוע המפרסמים מתעקשים כל כך על נתיבי איילון? סביר להניח שהפקקים משחקים תפקיד. אדם יושב ברכב ומתייבש. מה יעשה? יבהה בפרסומות. שעות העומס הופכות את הנהגים לקהל שבוי של המפרסמים. אני לא בטוח שזו הדרך שהייתי בוחר בה – לקשר את המוצר שלי עם תסכול חסר פורקן – אבל נראה שלמפרסמים כבר אין ברירה.הבעיה של המפרסמים היא שהם מנסים למלא דלי חסר תחתית. אנחנו מסתגלים במהירות לפרסומות, ולומדים להתעלם מהן, לערוך אותן אל מחוץ לתמונה. חלקן חודרות תת הכרתית – אחותי שרה לי לאחרונה את הפרסומת "מה המצב? חצב!", שהיתה פופולרית מאד שנה לפני שנולדה – אבל אל רובן אנחנו פשוט לא שמים לב. יש יותר מדי מהן.
לכן ההתעקשות הבלתי פוסקת על פרסומות גדולות יותר ופרובוקטיביות יותר. הזעזוע או הסלידה הם חלק מהמטרה. הם נועדו לגרום לנו להגיב, לדבר על הפרסומת, להשאיר אותה בתודעה עוד כמה שניות לפני שתתפוגג.
בפרסום יש הרבה מאד כסף. והרשויות בישראל שמחות לקבל אותו. זו לא רק הכנסת. יש כמה עיריות שעשו קופה יפה תמורת התעלמות מהעבירה המפורשת על החוק באיילון. וכדי לקבל את הכסף הזה, כדי שג. יפית תרצד מול האישונים שלנו עוד כמה שברירי שניה, הם ימכרו כל שטח פנוי. או אפילו שטח לא פנוי.
שימו לב לתמונה. רק ראשה של הדוגמנית חוסם מרפסת שלמה, מונע נוף ממשפחה שלמה. אני לא יודע אם הפרסומת הזו נעשתה בהסכמתם של האומללים שנאלצים לחיות מאחוריה, ואם כן – תחת איזה לחץ. אני יודע שראש עיר שהרשה לדבר הזה לקרות, צריך לחפש לעצמו תפקיד אחר. אולי יחצ"ן בחברת פרסום.
והתהליך הזה, מעצם טיבו של מקצוע הפרסומאות, ימשיך ויתדרדר. הפרסומות בשנים האחרונות הפכו לוולגריות יותר ויותר, וגררו מחאה ציבורית בהתאם. אבל הוולגריות, כאמור, היא חלק אינטגרלי מהפרסום; וכך גם הצורך הנואש בעוד שטחי פרסום.
כך דוחס ערוץ 2 יותר פרסומות מהמותר לו, והוא לא לבד. כך עולה לדיון רציני רעיון העוועים של תכניות טלוויזיה שכולן "תוכן שיווקי", היינו פרסומת שתפרו סביבה קצת תוכן להסוואה. וכך יידחסו סביבנו עוד ועוד פרסומות, כולן משוועות לתשומת לב וכולן נתקלות באותו מחסום מוחי אדיש, מגן, שמוחק אותן תוך שברירי שניה. מה שכמובן יעלה את הצורך בעוד פרסומות, וחוזר חלילה.
ואם לא נתעשת, אם לא נמרח את המרציאנוים למיניהם בזפת ונוצות כשהם מעדיפים את האינטרס של חברות הפרסום על פני האינטרס הציבורי, עוד כמה שנים נתקשה למצוא פינות נוף: על כל גבעה רמה יהיה שלט, תחת כל עץ רענן – פרסומת. והמרחב הציבורי? הוא יימכר שוב, על ידי נבחרי הציבור, לבעלי ההון.
והתהליך הזה, מעצם טיבו של מקצוע הפרסומאות, ימשיך ויתדרדר. הפרסומות בשנים האחרונות הפכו לוולגריות יותר ויותר, וגררו מחאה ציבורית בהתאם. אבל הוולגריות, כאמור, היא חלק אינטגרלי מהפרסום; וכך גם הצורך הנואש בעוד שטחי פרסום.
כך דוחס ערוץ 2 יותר פרסומות מהמותר לו, והוא לא לבד. כך עולה לדיון רציני רעיון העוועים של תכניות טלוויזיה שכולן "תוכן שיווקי", היינו פרסומת שתפרו סביבה קצת תוכן להסוואה. וכך יידחסו סביבנו עוד ועוד פרסומות, כולן משוועות לתשומת לב וכולן נתקלות באותו מחסום מוחי אדיש, מגן, שמוחק אותן תוך שברירי שניה. מה שכמובן יעלה את הצורך בעוד פרסומות, וחוזר חלילה.
ואם לא נתעשת, אם לא נמרח את המרציאנוים למיניהם בזפת ונוצות כשהם מעדיפים את האינטרס של חברות הפרסום על פני האינטרס הציבורי, עוד כמה שנים נתקשה למצוא פינות נוף: על כל גבעה רמה יהיה שלט, תחת כל עץ רענן – פרסומת. והמרחב הציבורי? הוא יימכר שוב, על ידי נבחרי הציבור, לבעלי ההון.
הוסף תגובה
כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ
Video powered by 