עקבו אחרינו:
בטוקר
אל תתרגזו, תתאגדו
אל תתרגזו, תתאגדו
עודכן
13:20 04/11/2007
יוסי גורביץ, צרכנות נענע 10
לאחר שני עשורים של ריסוק העבודה המאורגנת בישראל, נראים ניצנים זהירים של שיבה לאיגודים המקצועיים. עובדי "הארץ" אמנם חוששים, אבל מלצרי "קופי טו גו" מגלים אופטימיות. והציבור?
מסויגת ממעורבות האיגוד בפיטורי עובדים. אורית שוחט (יוסי גורביץ)
הנאומים היו נלהבים ברובם. אפילו אורית שוחט, שהודתה בתחילת דבריה כי היא חוששת שתיחשב ל"שליחה של [עמוס] שוקן", והסתייגה ממעורבות האיגוד בסוגיות של פטורי עובדים, קראה לעובדים להמשיך במאבקם, ואמרה כי היא "מאד מאד מאוכזבת מכל אלה שיושבים לצדי בהנהלת המערכת, מזדהים אתכם, ולא מצטרפים בגלל פחד. אני גם מבינה אותם. אין היום מישהו מוגן מפיטורים. אין כבר חזקים וחלשים. מוכנים לוותר על כל אחד מאיתנו בקלות. דווקא בגלל זה צריך שתהיה סולידריות". יוסי שריד הגיע במפתיע להביע הזדהות (ובאופן מפתיע לא פחות, לא נאם); יו"ר איגוד הבמאים הצחיק את הקהל – "לקח לנו שמונה חודשים לכתוב מניפסט, וכמעט הלכנו מכות תוך כדי הניסוח".
אבל אחרי הנאומים הגיעו השאלות, והן חשפו אווירה של פחד וחשבון. במרכז הדיון עמדה תביעתם של מנהלי "הארץ" להעביר לידיהם את רשימת העובדים שהצטרפו לאיגוד, תוך שהם דוחים את תביעת ועד האיגוד להכיר בארגון כלגיטימי, ומייצג את עובדי העיתון. אף שכמה מן הדוברים תמכו בהצעה בטענה ש"אין לנו ממה לפחד, אנחנו צריכים להיות שקופים", אחרים היו סקפטיים יותר, והביעו חשש.
פרסום
לשאלה האם האיגוד יוכל להגן על חבריו מפיטורין בתואנות שווא – למשל, פיטורין של עובד מאוגד שעשה כמה שגיאות בעבר, בתירוץ שהשגיאה האחרונה שעשה היא קש ששבר את גב הגמל – הודו חברי הוועד שאין ביכולתם לספק לעובדים הגנה מלאה, ושיתכן ש"יהיו קורבנות". באוויר ריחפה אמירתו של מנכ"ל העיתון, יוסי ורשבסקי, על פיה עיתונאים שאינם מרוצים מתנאי העבודה ב"הארץ" מוזמנים לעבור למקום עבודה אחר. "מה נעשה," שאל אחד הנוכחים, "אם נכריז על שביתה איטלקית, נעבוד לאט, ומיד יפוטרו חמישה מאיתנו?" נציג הוועד אמר כי במצב כזה, הפיטורים הם בלתי חוקיים ולשובת יש הגנה מלאה, מאחר והוועד מייצג את רוב עובדי העיתון. האווירה היתה ספקנית: "הארץ" הוא עיתון הדגל של הקפיטליזם וההפרטה. עמירה הס הציעה, אירונית רק למחצה, שסכסוך העבודה יתבצע על ידי פרסום רק של חדשות מן הכיבוש: "פעם אחת תפרסמו את כל מה שאני שולחת לכם, לא רק חלק".
האווירה היתה כבדה. כשיצאתי מן המקום, חמוש במצלמה בולטת במיוחד, ניגש אלי עובד ותיק ושאל מטעם מי אני נמצא שם. אמרתי לו. אני לא חושב שהוא האמין לי.
בתום הדיון, החליטו העובדים להודיע להנהלה על תחילת סכסוך עבודה.
שולחנות ריקים
"אין לנו ימי הבראה, אין לנו ימי חופשה". המחאה ליד קופי טו גו (יוסי גורביץ)
מארינה ארילוב, אחת השובתות, מנסה למשוך את תשומת הלב של אחת העובדות שבכל זאת מגיעה למשמרת. היא קוראת בשמה שוב ושוב, אבל העמיתה מתעלמת ממנה וממשיכה, בהליכה סדירה והבעה קפואה, אל תוך בית הקפה. "תראה מה הפחד עושה לאנשים", מסננת מארינה.
לא רחוק משם, מתחנן מנהל משמרת הערב: "אוקיי, הבנתי, אתם מבקשים מאנשים לא להיכנס, אבל לפחות תעזבו בשקט את מי שכבר נכנס". המאבטח מבקש בנימוס, נבוך, לא לצלם אותו. לקוחה אחת נכנסת, בהתרסה: "כן, אני יודעת שאתן שובתות. לא מעניין אותי!". "היא באה לפה כל יום," אומרת מארינה בגיחוך, "בטח חברה של הבעלים".
עובדי "קופי טו גו" מתלוננים על שורה של פגיעות בהם: "אין לנו ימי הבראה, אין לנו ימי חופשה", אומרת מארינה, "אנחנו לא מקבלים שעות נוספות: תשלום ה-150% על שעות נוספות בסופי שבוע מתבצע מתוך הטיפים שאנחנו מקבלים". כלומר, מי שנדרש לשלם את התוספת הוא הלקוח, לא הבעלים.
בין שני הצדדים אין הסכמה על דבר. הטיפים הם מוקד הסכסוך: העובדים מתלוננים כי ההנהלה לוקחת את הטיפים, שמוענקים על ידי הלקוחות למלצר ספציפי, ומחלקים אותם כראות עיניהם. עורכת הדין סיגל פעיל, המייצגת בתשלום את הנהלת "קופי טו גו", אמרה כי בית הקפה אכן מחלק את הטיפים כראות עיניו, אך עושה זאת במסגרת שהיא מתירנית יותר מכפי שהוא נדרש על פי פסיקת בית המשפט; היא האשימה את העובדים כי כל מטרת השביתה – "וקשה לי לומר את זה" – היא מניעת חלוקת הטיפים גם לשני טבחים ולשני אחראי משמרת, "וכל עובד נותן שירות ללקוח".
"ארוחה, שאנחנו לא חייבים לתת"
עורכת הדין יעל מנשה, המייצגת את הסתדרות העובדים הכללית בנושאי עבודה, מציינת כי הקמת ארגון עובדים היא דבר לא פשוט, וכי עליו להיות ארגון בר-קיימא, שקיומו מובטח לאורך זמן והוא חלק ממערכת יחסי עבודה מתמשכים. על כן, הצורה הטובה ביותר, והקלה ביותר, להגנה על זכויות עובדים היא הצטרפות לארגון עובדים קיים. שני הארגונים הבולטים בישראל הם הסתדרות העובדים הכללית והסתדרות העובדים הלאומית; שניהם מגנים על עובדים המאוגדים במסגרתם. מנשה ציינה בגאווה כי קופאיות המאוגדות במסגרת ההסתדרות אינן נאלצות לעמוד בשעות העבודה.
במידה והדבר איננו מתאפשר, והעובדים מעוניינים להקים איגוד עצמאי, עליהם להקים עמותה או חברה, שהתקנון שלה מציין את מטרתה כהגנה על זכויות העובדים. כדי להפוך לאיגוד מייצג, שיש לו מעמד כמגן על זכויות חבריו בחוקי העבודה, על האיגוד לכלול שליש מן העובדים ביחידת המיקוח.
"יחידת המיקוח" היא מונח חמקמק, במיוחד בחברות גדולות: מעבידים טוענים לעיתים קרובות, בניסיון למנוע הכרה באיגוד כארגון מייצג, כי העובדים אינם מייצגים שליש מעובדי החברה. בתי המשפט, אף שהם זהירים מאד בטרם הכרה באיגודים כארגונים מייצגים, וסירבו להכיר בארגונים קיקיוניים או לא יציבים, קבעו בעבר כי "יחידת מיקוח" יכולה להיות מפעל בודד של חברת ענק, או סניף של רשת.
העובדים טענו בסוף השבוע כי הוחלט שמשרד התעשיה יגשר בין הצדדים; הטענה הזו הפתיעה את עו"ד פעיל. שני הצדדים מאשימים את הצד השני באחריות לנתק ולחוסר התקשורת ביניהם. השובתים מאשימים את ההנהלה בהעסקת שוברי שביתה; בתגובה אמרה פעיל כי ההנהלה שכרה מורות שובתות, "והן אומרות לי שהן מקבלות שכר יותר טוב אצלנו, במשרה סטודנטיאלית, מכפי שהן מקבלות כמורות בעלות תואר שני ו-15 שנות נסיון". האירוניה של העסקת שובתות כדי לשבור שובתות אחרות חלפה, כנראה, מעל ראשה של פעיל, המגדירה את עצמה כסוציאליסטית וטוענת כי שביתת עובדי "קופי טו גו" היא "בזיון לדגל האדום".
העובדים, בינתיים, אופטימיים: השביתה מצליחה, מעטים מאד נכנסים לבית הקפה, ולפתע צץ ועולה מושג שדומה שחלף מן העולם, בעידן החוזים האישיים: סולידריות. השובתות זוכות לברכות הצלחה מעוברים ושבים – וראוי להזכיר שאנחנו מדברים על רמת אביב.
דמות מופת ארצית
אבל עם כל הכבוד לסולידריות, העובדים עדיין לא קיבלו את מה שהם רוצים. ההנהלה מסרבת לחתום על חוזה קיבוצי עם העובדים, והעובדים טוענים כי אחד מבעלי המקום, רוני רוזנבלום, היכה בפניו את יו"ר הועד המנהל של המכללה החברתית-כלכלית, שי כהן. התוצאה: העובדים מחריפים את המאבק, והחליטו לקיים משמרות מחאה מול סניפים אחרים ברשת Elite Coffee.
וזו רק ההתחלה. עכשיו, מתנהלים בסביבה דיונים לוהטים במטרה להפוך את "קופי טו גו" לדמות מופת ארצית; לשלב, למשל, בין שביתת המרצים ובין שביתת העובדים.
המונח "איגוד מקצועי" איבד, לפחות בקרב צעירים, את המשמעות האימתנית שייחסו לו ארכי-קפיטליסטים כבנימין נתניהו, שחלם על הפרטת שירותי הרווחה. האיגודים אינם נתפסים עוד כאיום על הרווחה, אלא כבלם בפני כוחו השרירותי – "אין היום חזקים וחלשים, אפשר לוותר על כולנו", כדברי שוחט – של המעסיק.
האגדה מספרת על אחד ממנהיגי ארגוני העובדים בתחילת המאה ה-20, תקופה שבה היו עדיין אנשים שזכרו כיצד עובדים אולצו לעבוד במכרות באיומי כידוני הצבא. הבעלים של המפעל שאת עובדיו ניסה האיש לארגן שכרו בריונים, שהכו אותו עד מוות – דבר מקובל, ביחסי העבודה של התקופה. בעודו מדמם למוות על המדרכה, הוא פנה לחבריו: "אל תתרגזו – תתארגנו".
הוסף תגובה
כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ
Video powered by 